Shabat..שבת
....
My mother-in-law’s father Eliyahu Abu-Shadid, a strong, well-built man, was the only Jewish merchant in Hebron bringing in food products for the needs of the Jewish community in the city. His neighbors, the Arab merchants, loved to trade with him because he was so honest, cheerful, happy, and good-hearted. He and his brothers were also active as leaders in the synagogue and in the rabbinic court of the city. My father-in-law’s family, Daniel Mizrachi, was a carpenter and tailor, raised goats and made cheese from their milk. The families did business and were good neighbors, sharing food and celebrations together with the Arab families of the city.
However, despite these good relations, restrictions were placed on the Jews of the community, including a ban on descending below the seventh step at Ma’arat Hamachpeila, the cave of our ancestors Abraham, Isaac, and Jacob – to see it from afar.
My mother in law, Mazal Abu-Shadid, was not deterred by prohibition. She borrowed an embroidered dress from an Arab friend and together, they courageously entered and boldly passed the seventh step to the point where they could actually touch the graves of these ancestors. This deed took great bravery from a Jewish woman. Through this courageous step, my mother-in-law was able to fulfill the dream of many Jews who wished to approach but didn’t dare.
In this spirit, she managed her entire household and extended family living nearby, as was usually done in Hebron. Communal family homes, or “Korjito” in Spanish, allowed daughters to absorb formative traditions, prayers and songs, customs and dishes. Like them, I carried on in my own home, with my own family, with these traditions and flavors that had strengthened and preserved the memories from my parents’ and in-laws’ families, of blessed memory. Like the wonderful romance songs in Ladino that emanated from our homes… on Shabbat at night and on festivals.
..
אביה של חמותי אליהו אבו-שדיד גבר חסון, היה הסוחר היהודי היחידי בחברון שעסק ביבוא מזון לצורכי הקהילה היהודית בעיר. שכני, הסוחרים הערביים אהבו לסחור עמו בשל היותו אמין, עליז, שמח וטוב לב. הוא ואחיו היו פעילים גם כגבאי בית הכנסת ובבית הדין הרבני. משפחת חמי דניאל מזרחי עסקו בנגרות ובחייטות גידלו עזים ומחלבן הכינו גבינות. השפחות הי בקשרי מסחר ושכנות טובה בשמחות ובמטעמים עם המשפחות הערביות.
אך אליה וקוץ בה, במקביל ליחסים הטובים הוטלו מגבלות על יהודי הקהילה ביניהן הוטל איסור על ירידה מעבר למדרגה השביעית בקברי אבות במערת הכפלה - לראות מרחוק.
חמותי מזל אבו שדיד לא נרתעה מהאיסור, השאילה שמלה ערבית רקומה מחברתה הערבייה ויחד הן צעדו באומץ ובמצח נחושה מעבר למדרגה השביעית והגיעו עד מרחק נגיעה מקברי האבות . מעשה זה דרש אומץ רב מאשה יהודיה. בצעד אמיץ זה מימשה חמותי, אשה יהודיה חלומם של יהודים רבים שרצו ולא העזו.
ברוח זו ניהלה את ביתה ומשפחתה הענפה שהתגוררה בקרבתה כמקובל בחברון. מגורים משפחתיים קהילתיים ה"קורחיטו" בספרד אפשר לבנות לספוג מאמותיהן את הווי והמסורת, תפילות ושירה, מנהגים ומטעמים. כמותן גם אני המשכתי בביתי, במשפחתי את אותה המסורת והטעמים שחיזקו ושימרו את הזיכרונות מבית הורי וממשפחת חמותי ז"ל. כמו שירת הרומנסות הנפלאת בלאדינו שבקעה מבתינו …. בערבי שבת וחג טוב .
....